<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"ב</h1>
<h2>דף סג:</h2>
הדין במה שאדם מוכר ולוקח באשראי כבר הזכרנו שהמקח והממכר הוא על ארבעה עניינים. הראשון דמים בסחורה והיא משיכת הסחורה ונתינת הדמים מיד וזה נכנס בדרכי האונאה ומה שאדם מחזיר מחמת מום שנמצא בסחורה ועל הדרכים הידועים. השני דמים בסחורה והוא ממון ההלואה כגון שנותן דמים מיד וממתין את הסחורה לזמן ידוע שפסקו ביניהם. השלישי כגון שיתן לו המוכר הסחורה מיד ע"מ שיתן לו הלוקח הדמים לזמן ידוע ביניהם. הרביעי חוב בחוב כגון שאין ביניהם משא ומתן עכשו אלא שמתנים ביניהם שיתן לו סחורה פלונית בדמים כך וכך לזמן פלוני והרי הכל בין הסחורה בין הדמים לאשראי. ומה שאמרנו ממה שנותן ונוטל מיד בלא המתנה אין דנים על החסרון ועל היתרון אסורא מאחר שנתרצו באותו חסרון ויתרון המוכר והלוקח. אבל יש לנו לפרש במה שאדם מוכר לאשראי וממתין על הדמים. תדע היכא שהמוכר נוטל את הדמים והויאן אותן דמים פחותים מהשואת הסחורה שנתן אע"פ שנטלם לאשראי הרי זה מותר מאחר שנתרצה המוכר ליטול בפחות. אבל אם שעה שהמשיך סחורתו ללוקח התנה עמו לתת לו הדמים לזמן אבל הוסיף על הדמים על מה שהיה שוה הסחורה בשעת משיכתה כיון שאלו היה נותן עכשו הדמים עכשו היה נוטל ממנו בפחות הוי ליה אגר נטר לי ואס[ו]ר וזה נכנס בשער הרבית כדגרסינן [ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו החצר ואמר לו אם אתה נותן לי מעכשו הרי היא בעשר סלעים לשנה אם חדש בחדש בסלע לחדש מותר מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשו הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. והיכא שמלוה המעות עכשו וממתין הסחורה לזמן ידוע הרי אנו מפרשים בשער שאחר זה על הדרכים הידועים. והיכא שנותן הדמים עכשו על סחורתו לזמן ידוע ובשעת נתינת דמים הויאן הדמים ביותר שאין הסחורה שוה לאותה שעה הרי זה מותר לפי שאין האסור אלא על הדבר שהוא נותן בהמתנה כגון שהוסיף לו לפי שהוא ממתין לו דאע"פ שנתרצו שניהם בכך הרי זה אסור אבל היכא דהוי התוספת במה שהוא נותן מיד כגון זה שהוסיף בדמים שהוא נותן אין זה אסור לאחר שנתרצה הלוקח כדגרסינן [שם ס"ג ע"ב] אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור. אתחזי לן דלא התוספת הזה אסור אלא (במי) [כמי] שנותן מתנה ומותר. והיכא שיש פחת במה שנותן מיד כגון שהמוכר מכר נ' כורין מיד בק' דינר לאשראי ואומר המוכר ללוקח תן לי עכשו דמי המ' ואני מוחל לך דמי הי' הרי זה מותר כדגרסינן [תוספתא פ"ו] לוקח ממנו לגין וחצי לגין רביעיות ושמיניות רצה אומר לו תן לי מיד בפחות. כיוצא בו הלוקח מקח מחברו ע"מ ליתן לו מכאן עד שנים עשר חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. והיכא שמוכר חפץ לחברו ומתנה המוכר עמו ואומר אם יוסיף בדמיהם או יותיר בדמיהם יהיה עליך ואם יפסיד יהיה עלי הרי זה מותר כדגרסינן בפרק איזהו נשך [שם ס"ד ע"א] אמר אביי שרי לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי על חביתא דחמרא אי תקפא ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי. א"ל רב שרבייא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. א"ל כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא, ומה שאמרנו חוב בחוב כגון שאין ביניהם משא ומתן מיד אלא זה בהמתנה וזה בהמתנה קראו זה רבותינו טרשא וכגון שאמר הלוקח למוכר הריני לוקח ממך כך וכך מדה של חטים ותחלה תחלה שאטול ממך משקל הדמים כשער שישוה בשעה שאקבל דאינו פוסק הדמים בשעת התנאי אלא שאם אטול אותו בין שתי פעמים או שלש אשקול על כל חלק וחלק כשעת השואתו פעם ופעם הרי זה מותר כדגרסינן [שם ס"ה ע"א] אמר רב נחמן טרשא שרי איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א"ל התם קץ ליה הכא לא קץ ליה ואמר רב פפא טרשא דילי ודאי שרי מ"ט שכיראי לא פסיד וזוזי לא צריכנא מלתא הוא דעבידנא בהדי לוקח כו' וכבר פירשו רבותינו שאין הלכה כרב פפא מאחר שמפסידים הלקוחות שנותנים ביוקרא דלקמיה כאגר נטר לי הוא ואסור וכן פסק רבא [שם ס"ח ע"א] לית הלכתא לא כטרשאי פפונאי ולא כטרשאי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי לעולם אינו מותר בזמן שפוסק דמיו אותה שעה כדלקמי'. אבל מתנה ואומר כל חלק וחלק מן המקח ידוע שתטול ממני תחשוב לי בזמן שתטלנו כדגרסינן [שם ס"ה ע"א] אמר רב חמא טרשא דילי ודאי שרי מ"ט ניחא להו דליקום ברשותי דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטי להו שוקא והלכתא כרב חמא (עיין שער ד'). גרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ג ע"א] כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהם בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יורשה לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, גמר' [שם ע"ב] אמר רב הלכה כרשב"ג וקשיא לן הלכתא אהלכתא דקי"ל בעלמא הלכה כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא והוא דידע ומחיל והכא בירושת הבעל אע"ג דידע ומחיל אסיקנא תנאו בטל ופרקינן בסוף זכה בהן דאמרינן ברישא דמתני' אם מתה יורשה מ"ט בנכסיך ולא לאחר מיתה ש"מ דכל תנאים דמתנה בהדה בחייה הן שאם מכרה ונתנה קיים אבל ירושה דלאחר מיתה לא דהא גופה של קרקע אין לבעל אלא לאחר מיתה ובחייה דברים שלא באו לידו הן לפיכך התנאי בטל בדבר שלא בא לידו דזכות הבעל בנכסי אשתו בגוף אחר מיתתה היא ומסתייעא מילתא לפרושי הכי בירושלמי דגר' א"ר ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג אבל לא לענין דבריו הלכה כוותיה דאמר אם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל בתנאי גוף אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאי ממון הוא ולמה אמרו תנאו בטל דבסוף זכה בהן, ר' אימי בשם ר' יוחנן בדין היה, פי' דאפילו לא סלק ידו מנכסיה שאם מכרה ונתנה שהוא קיים שבסוף זכה בהן למה אמרו מכרה בטל שלא תהא אשה מברחת נכסיה מבעלה ואומרת שלי הם. ועוד גרסינן רבי הלל בר פזי בעא קומי ר' יוסי מכרה היא ומתה היא מהו א"ל מכרה בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו שמעינן מינה דאין זכות לבעל בנכסיה [אלא] לאחר מיתה.
<h2>דף סה.</h2>
הדין במה שאדם מוכר ולוקח באשראי כבר הזכרנו שהמקח והממכר הוא על ארבעה עניינים. הראשון דמים בסחורה והיא משיכת הסחורה ונתינת הדמים מיד וזה נכנס בדרכי האונאה ומה שאדם מחזיר מחמת מום שנמצא בסחורה ועל הדרכים הידועים. השני דמים בסחורה והוא ממון ההלואה כגון שנותן דמים מיד וממתין את הסחורה לזמן ידוע שפסקו ביניהם. השלישי כגון שיתן לו המוכר הסחורה מיד ע"מ שיתן לו הלוקח הדמים לזמן ידוע ביניהם. הרביעי חוב בחוב כגון שאין ביניהם משא ומתן עכשו אלא שמתנים ביניהם שיתן לו סחורה פלונית בדמים כך וכך לזמן פלוני והרי הכל בין הסחורה בין הדמים לאשראי. ומה שאמרנו ממה שנותן ונוטל מיד בלא המתנה אין דנים על החסרון ועל היתרון אסורא מאחר שנתרצו באותו חסרון ויתרון המוכר והלוקח. אבל יש לנו לפרש במה שאדם מוכר לאשראי וממתין על הדמים. תדע היכא שהמוכר נוטל את הדמים והויאן אותן דמים פחותים מהשואת הסחורה שנתן אע"פ שנטלם לאשראי הרי זה מותר מאחר שנתרצה המוכר ליטול בפחות. אבל אם שעה שהמשיך סחורתו ללוקח התנה עמו לתת לו הדמים לזמן אבל הוסיף על הדמים על מה שהיה שוה הסחורה בשעת משיכתה כיון שאלו היה נותן עכשו הדמים עכשו היה נוטל ממנו בפחות הוי ליה אגר נטר לי ואס[ו]ר וזה נכנס בשער הרבית כדגרסינן [ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו החצר ואמר לו אם אתה נותן לי מעכשו הרי היא בעשר סלעים לשנה אם חדש בחדש בסלע לחדש מותר מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשו הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. והיכא שמלוה המעות עכשו וממתין הסחורה לזמן ידוע הרי אנו מפרשים בשער שאחר זה על הדרכים הידועים. והיכא שנותן הדמים עכשו על סחורתו לזמן ידוע ובשעת נתינת דמים הויאן הדמים ביותר שאין הסחורה שוה לאותה שעה הרי זה מותר לפי שאין האסור אלא על הדבר שהוא נותן בהמתנה כגון שהוסיף לו לפי שהוא ממתין לו דאע"פ שנתרצו שניהם בכך הרי זה אסור אבל היכא דהוי התוספת במה שהוא נותן מיד כגון זה שהוסיף בדמים שהוא נותן אין זה אסור לאחר שנתרצה הלוקח כדגרסינן [שם ס"ג ע"ב] אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור. אתחזי לן דלא התוספת הזה אסור אלא (במי) [כמי] שנותן מתנה ומותר. והיכא שיש פחת במה שנותן מיד כגון שהמוכר מכר נ' כורין מיד בק' דינר לאשראי ואומר המוכר ללוקח תן לי עכשו דמי המ' ואני מוחל לך דמי הי' הרי זה מותר כדגרסינן [תוספתא פ"ו] לוקח ממנו לגין וחצי לגין רביעיות ושמיניות רצה אומר לו תן לי מיד בפחות. כיוצא בו הלוקח מקח מחברו ע"מ ליתן לו מכאן עד שנים עשר חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. והיכא שמוכר חפץ לחברו ומתנה המוכר עמו ואומר אם יוסיף בדמיהם או יותיר בדמיהם יהיה עליך ואם יפסיד יהיה עלי הרי זה מותר כדגרסינן בפרק איזהו נשך [שם ס"ד ע"א] אמר אביי שרי לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי על חביתא דחמרא אי תקפא ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי. א"ל רב שרבייא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. א"ל כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא, ומה שאמרנו חוב בחוב כגון שאין ביניהם משא ומתן מיד אלא זה בהמתנה וזה בהמתנה קראו זה רבותינו טרשא וכגון שאמר הלוקח למוכר הריני לוקח ממך כך וכך מדה של חטים ותחלה תחלה שאטול ממך משקל הדמים כשער שישוה בשעה שאקבל דאינו פוסק הדמים בשעת התנאי אלא שאם אטול אותו בין שתי פעמים או שלש אשקול על כל חלק וחלק כשעת השואתו פעם ופעם הרי זה מותר כדגרסינן [שם ס"ה ע"א] אמר רב נחמן טרשא שרי איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א"ל התם קץ ליה הכא לא קץ ליה ואמר רב פפא טרשא דילי ודאי שרי מ"ט שכיראי לא פסיד וזוזי לא צריכנא מלתא הוא דעבידנא בהדי לוקח כו' וכבר פירשו רבותינו שאין הלכה כרב פפא מאחר שמפסידים הלקוחות שנותנים ביוקרא דלקמיה כאגר נטר לי הוא ואסור וכן פסק רבא [שם ס"ח ע"א] לית הלכתא לא כטרשאי פפונאי ולא כטרשאי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי לעולם אינו מותר בזמן שפוסק דמיו אותה שעה כדלקמי'. אבל מתנה ואומר כל חלק וחלק מן המקח ידוע שתטול ממני תחשוב לי בזמן שתטלנו כדגרסינן [שם ס"ה ע"א] אמר רב חמא טרשא דילי ודאי שרי מ"ט ניחא להו דליקום ברשותי דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטי להו שוקא והלכתא כרב חמא (עיין שער ד'). גרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ג ע"א] כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהם בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יורשה לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, גמר' [שם ע"ב] אמר רב הלכה כרשב"ג וקשיא לן הלכתא אהלכתא דקי"ל בעלמא הלכה כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים אפילו בדאורייתא והוא דידע ומחיל והכא בירושת הבעל אע"ג דידע ומחיל אסיקנא תנאו בטל ופרקינן בסוף זכה בהן דאמרינן ברישא דמתני' אם מתה יורשה מ"ט בנכסיך ולא לאחר מיתה ש"מ דכל תנאים דמתנה בהדה בחייה הן שאם מכרה ונתנה קיים אבל ירושה דלאחר מיתה לא דהא גופה של קרקע אין לבעל אלא לאחר מיתה ובחייה דברים שלא באו לידו הן לפיכך התנאי בטל בדבר שלא בא לידו דזכות הבעל בנכסי אשתו בגוף אחר מיתתה היא ומסתייעא מילתא לפרושי הכי בירושלמי דגר' א"ר ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג אבל לא לענין דבריו הלכה כוותיה דאמר אם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל בתנאי גוף אבל בתנאי ממון תנאו קיים וזה תנאי ממון הוא ולמה אמרו תנאו בטל דבסוף זכה בהן, ר' אימי בשם ר' יוחנן בדין היה, פי' דאפילו לא סלק ידו מנכסיה שאם מכרה ונתנה שהוא קיים שבסוף זכה בהן למה אמרו מכרה בטל שלא תהא אשה מברחת נכסיה מבעלה ואומרת שלי הם. ועוד גרסינן רבי הלל בר פזי בעא קומי ר' יוסי מכרה היא ומתה היא מהו א"ל מכרה בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו שמעינן מינה דאין זכות לבעל בנכסיה [אלא] לאחר מיתה.
